נכתב על ידי דר' יובל צור צוות PLUS
אדם פיטי הוא שחיין החזה המהיר בעולם והיחיד ששחה 100 מטר חזה בפחות מ- 57 שניות (עד כה). הוא אלוף ושיאן העולם ב-50 מ' ו- 100 מ' חזה, ויש המכנים אותו 'יוסיין בולט של השחייה'. באולימפיאדת טוקיו 2021, שהסתיימה בשבוע שעבר, זכה פיטי במדליית זהב אישית ב- 100 מ' חזה, ועוד שתי מדליות (זהב וכסף) בתחרויות קבוצתיות. כשסיים להתחרות הודיע פיטי שהוא יוצא לחופשה של כמה חודשים, ולא יתחרה בתחרויות הליגה הבינלאומית בספטמבר. הוא זקוק למנוחה כדי לשמור על בריאותו הנפשית ולמלא מצברים.
סוגיית מצבם הנפשי של ספורטאי הצמרת עלתה לדיון ציבורי באולימפיאדת טוקיו, בעקבות פרישתה המתוקשרת של סימון ביילס מגמר הקרב-רב בהתעמלות. האירוע האולימפי היה הצלחה גדולה בהיבט הספורטיבי והתקשורתי (וגם למשלחת הישראלית) למרות החששות המוקדמים ומגיפת הקורונה מסביב. הקשיים הללו אולי תרמו להעלאת המודעות להיבטים הנפשיים, כך שהיתה זו גם האולימפיאדה ה'פסיכולוגית' מכולן.
ספורטאי עילית הם בני אדם בעלי תכונות וכישורים יוצאי דופן, ונחישות ראויה להערכה, אבל גם הם אנושיים כמו כולנו. הם מלמדים אותנו שיעור על התמדה, הקרבה והתמודדות עם קושי, על רגעי התהילה וגם על המחיר שהם גובים. השיעור הזה רלוונטי לכל אחד ואחת מאיתנו, במקומות העבודה, בארגונים ובהתמודדויות האישיות שלנו שמחייבות התמדה ונחישות ומובילות להישגים כמו גם לאכזבות. את מה שהם מספרים על ההשלכות הנפשיות בדרך שווה להכיר וללמוד.
סימון ביילס ואדם פיטי לא לבד, יש עוד רבים אחרים שמוכנים לשתף. בולט ביניהם מייקל פלפס, השחיין האמריקאי, הנחשב לשחיין הטוב בכל הזמנים. במהלך השנים תיאר לא פעם פלפס, איך סבל מדיכאונות וחרדות בעקבות התחרויות והתובענות האינסופית של הקריירה שלו. עם הדחייה של אולימפיאדת טוקיו בשנת 2020, הוביל פלפס סרט תיעודי בשם "משקל הזהב", שמתאר את המחיר הנפשי הכבד שמשלמים ספורטאי העילית (הסרט זמין לצפייה ב"יס-דוקו"). בבימויו של ברט רפקין מתראיינים בסרט ספורטאי צמרת שזכו במדליות באולימפיאדות החורף והקיץ, ומתארים את ההתמודדויות הנפשיות שעברו שהגיעו לפעמים עד כדי ניסיונות התאבדות. במהלך האולימפיאדה, בתגובה לפרישתה של ביילס, פלפס הזדהה איתה ואמר: "אנחנו אנושיים ואף אחד לא מושלם, זה בסדר להיות לא בסדר ושיהיו לך עליות וירידות, כולנו צריכים לבקש עזרה ובזמנים כאלה, גם לי היה קשה להודות שאני זקוק לעזרה".
בבריטניה, לעומת זאת היו שביקרו את אדם פיטי על החלטתו לפרוש מהתחרויות הקרובות, אולי כי בריטניה 'תפסיד' מדליות, וזה נראה מנוגד לרוח הספורט. ביקורת דומה הועלתה גם כלפי סימון ביילס. בתגובה צייץ פיטי: "אני לוקח הפסקה כי אני עובד קשה באופן קיצוני כל הזמן, והיו לי בממוצע שבועיים חופשה בשבע השנים האחרונות. מקריאת חלק מהתגובות לכך אני מבין מדוע יש סטיגמה כל כך קשה על הבריאות הנפשית של ספורטאים".
אדם פיטי איננו 'רכרוכי' והדבר האחרון שאפשר לומר עליו זה שהוא נרתע מעבודה קשה. ה'סוד' שלו לצד הנתונים הטבעיים (גובה 1.91 וזריזות מדהימה שמאפשרת לו לבצע כ-15% יותר תנועות ממתחריו) זה נחישות טוטאלית ואימונים מפרכים. נתונים טבעיים יש אולי גם לאחרים, הוא מתאמן ללא הפסקה ומשפר את הכוח והזריזות. כל יום(!) הוא נכנס לבריכה בשש בבוקר, שוחה לפחות חמש שעות ביום ומוסיף לזה אימונים בחדר כושר. את כמות האנרגיה המושקעת באימונים הוא מאזן בדיאטה שכוללת 8,000 קלוריות ביום ומבוססת על עוף ודגים (הוא נמנע מבשר אדום בשל שיקולים סביבתיים ואמר שהיה רוצה להפוך לצמחוני אם היה יכול).
בראיון לעיתון ד-טלגרף הסביר אדם פיטי שהוא נערך לקראת האימונים לאולימפיאדת פריז בעוד שלוש שנים: "זו הולכת להיות 'מלחמת התשה' לשלוש השנים הבאות". מכיוון שתחרויות רבות נדחו משנת הקורונה, הוא צופה שספורטאים רבים יקרסו בעקבות זאת. "הבריאות הנפשית חשובה, והעניין הוא לשמור על איזון נכון גם ברמות התחרותיות הגבוהות ביותר". "אנחנו אוהבים לחגוג, אז למה שלא נחגוג"? שואל פיטי ועושה כאן משהו שרבים מאיתנו מבינים אבל לא מעיזים. הוא פועל באופן מושכל ונחוש לא רק בבריכה ולמען ההישגים (בואו נגיד - העבודה שלו) אלא דואג גם לתחזק את עצמו, את הנפש, לעצור, לעשות הפסקה ולהיטען.
מה אפשר ללמוד מאדם פיטי על אושר?
חשיבותה של הפסקה: הגוף נבנה במנוחה. אדם פיטי מבין את זה היטב. האימון המפרך קורע את השרירים, והגוף נבנה רק אחר כך בשעות המנוחה. זו הסיבה שהוא צורך 8,000 קלוריות ליום, כדי לתת לגוף את המזון הדרוש להיטען. זו הסיבה שהוא לוקח הפסקה. כמו העצים שמשירים את עליהם בסתיו ונכנסים לתרדמת החורף כדי ללבלב באביב ולתת פירות בקיץ. בלי המנוחה של החורף לא יהיו פירות בקיץ. גם הנפש זקוקה למנוחה כדי למנוע שחיקה ולאגור כוחות, כדי שאפשר יהיה לקטוף את הפירות בקיץ. זה נכון לכל מי שב'מרוץ' ורוצה להשיג ולהתקדם, גם ברמות הגבוהות ביותר (כמו ספורטאי העילית), למעשה זה נכון לכולנו. פיטי מבין את זה. כדי להיות בשיאו הוא מבין שצריך מנוחה. ומה איתך? מתי בפעם האחרונה לקחת הפסקה? אמיתית? כזו שנתנה לך אנרגיה וטענה אותך בכוחות? מה צריכה לכלול הפסקה כזו? לא צריך מספר חודשים ואם אי אפשר גם לא שבוע. תכננו יום אחד, כמה שעות, כמה שאפשר. בואו נתכנן הפסקה כזו לטעינה - לסוף אוגוסט? אולי לחגים? היום או מחר?
חגיגת הצלחות: פיטי אומר שאחת המטרות של ההפסקה היא לחגוג את הצלחתו (3 מדליות בטוקיו). "אנחנו אוהבים לחגוג, אז למה שלא נחגוג?" הוא שואל. כמו הביטוי 'לנוח על זרי הדפנה', שאומר לנו שכדי להנות מההישג צריך קצת לנוח. פיטי מפנה לזה זמן. כשחוגגים הצלחה זה משמח וממלא באנרגיה. ברוח הפסיכולוגיה החיובית ושיטת 'חקר מוקיר', המיקוד בהצלחות ובחוזקות שלנו מחזק ומאפשר פריצה קדימה.
ומה איתך? מתי בפעם האחרונה פינית זמן מיוחד כדי לחגוג הצלחה? אם אין לך תשובה... זה הזמן לתכנן אירוע כזה. חשבו על הצלחה אחרונה, אפילו קטנה מהשבוע האחרון, ופנו זמן כדי לחגוג אותה.
נדיבות: באליפות העולם ב 2017 כמה דקות אחרי שזכה במדליית זהב, נתן אותה פיטי לילד בן 10 שהיה בקהל... "הוא צעק את שמי ונופף אלי, הוא ביקש חתימה ולא היתה לי עט... אז חשבתי מה אני יכול לתת לו, רציתי לעורר בו השראה לשנים רבות, כל העניין בספורט הוא להחזיר חזרה לילדים, לעורר השראה בדור הצעיר" הסביר את המעשה. הוא חזר על כך גם באליפות אירופה באותה שנה והעניק את מדליית הזהב שלו לילדה בת 8, (ובעקבות כך כתבתי פוסט על פיטי כמעורר השראה). נדיבות ותרומה לאחר זה מעשה מוערך, שתורם גם לרווחה הנפשית והאושר האישי, מומלץ וכדאי לכל הצדדים. ממצאי המחקר בפסיכולוגיה החיובית מראים את זה באופן חד-משמעי: נדיבות תורמת לאושר. פיטי חלק את הישגיו עם אחרים, זה מחזק אותם ומחזק אותו, ומעורר את השאלה האחרונה להיום:
מתי בפעם האחרונה תרמת משהו למישהו? מתי נתת לאחר חלק ממה שקיבלת? איך לחלוק את ההישגים שלך יחד עם אחרים, מבלי להיצמד לאותות וסמלים?
אדם פיטי הוא ספורטאי גדול, שבעזרת המון עבודה קשה, נחישות והקרבה מביא לידי ביטוי את הפוטנציאל הפיזי המעולה שלו, ומגיע להישגים ברמות הגבוהות ביותר של הספורט בעולם. הוא גם מבין שאושר לא מגיע (רק) מעבודה קשה והישגים, אלא שצריך לשמור על איזון, לדעת לחגוג, לנוח ולהיטען, וגם לגלות נדיבות. אדם פיטי פועל למען טיפוח האושר שלו, בתוך המסגרת התובענית בה הוא עובד. הוא מראה לנו 'סימני דרך' שכדאי לעקוב אחריהם בדרך לאושר. מוזמנים ללמוד ממנו.
Comments